נרנבים

.

יום אחד איבד לולו, גיבור הסיפור את הזנב. כולנו מאבדים כל הזמן אבל לולו מגלה מחשבה חדשה שלו: "כשהיה לי זנב שכחתי לחשוב עליו. עכשיו הוא איננו ואני לא יכול בלעדיו." רק כשנלקח  דבר שהיה חלק חשוב מאתנו רק אז מתגלה את הבור שנפער. לא שיש דרך לשנות את העובדה הזו אבל לא יזיק לזכור זאת. הסוף טוב.! הייתה זו רק תזכורת

להעיר אותו ואותנו.

 

אפשר לעוף גם בלי כנפיים

בעמק או‧ל, בכפר קטן, בבית מוקף גינה, גרה אישה לבדה. קראו לה ניקיתה וִיש וָש". כך נפתח הספרה  שאיירה פלו פלץ. הגיבורה, ניקיתה, מעבירה את ימיה בניקיון ביתה, כשהחלונות מוגפים, "שלא יפלוש משב רוח, שלא יחדור לכלוך". היום יום של ניקיתה משתנה ברגע של קסם הלוקח אותה למסע פלאי, ממנו היא תשוב שונה.

אפשר לקבל את הספר גם באנגלית , מתורגם  להפליא .

אף פעם אל תגיד אף פעם

 

גם אחרי שפגש ג´ירף, ברבור, היפופוטם ואפילו עכבר, נמרי-לי לא מצא את מה שחיפש. גם הליטוף האוהב של אימא לא עזר, הוא חשב שאין טעם לנסות, אין טעם, את מה שהוא כל כך רצה לא יהיה לו אף פעם. באמת אף פעם???

.געגועים נולדים מאהבה

?לאן הולכים הגעגועים לאחר מכן

?איך אפשר ללטף את הלב

?האם אפשר לראות ובכל זאת לא להאמין שרואים

 

כל ההתלבטויות הללו באות לידי ביטוי ברגישות במפגש

של מילי, הילדה שנלקחה על ידי הוריה     אל מעבר לים מבלי שנשאלה, עם הפייה שרוקמת את הגעגועים טלאי על טלאי ומלמדת אותה לחייך מחדש כי אכן, געגועים נולדים מאהבה

יולילי

 
 
 
© 2016 אוקי שפרן